<h1>עי' ב"ק נ"א ע"א</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ראובן טען על שמעון הברחת ממוני שקו' אינטר"ן. א"ל שמעון ראית זה. אמר ראובן לא, אבל סבורני כך, ואם ראיתי לא הייתי מניחך. אמר שמעון לדיינים תאמרו לו לברר איך הברחתי ממונו, ולא רצה ראובן לברר יותר. אמר שמעון הלשון מוכיח שגנבתי או גזלתי, להד"ם. שוב נתברר לנו מפי ראובן שזוגתו לקחה את שלו בעלייתו והשליכה דרך חלון לחצר אחרת, ומאותו חצר לקח שמעון וסייע לאשת ראובן שהיא אחותו להוליך למקום שתחפוץ. ושלשתינו הדיינים שאלנו וחקרנו הדין לאותם שעלינו לשאל, ועל פיהם חייבנו שמעון לישבע שלא גנב מראובן מאומה, ושאין בידו עתה משל ראובן כלום, וזה נעשה תוך קהל ועדה, ואין מערער בדבר. אך ראובן אמר למה לא ישבע לי כמו כן שלא הבריח ממני, ושלא סייע לאחותו להוליכן לאחר שיצא מרשותי. ואמרנו אינו צריך, כי הבננו מפי המורה הדין ושמא אפילו היה מודה מזה לא היה מתחייב ממנו. ושוב חזר בו חבירינו ורוצה שישבע שלא סייע לאחותו. ואנו אומרים כבראשונה. והורינו אם ייבטל במיעוטו, או יכול להחזיר הדין. אהוביי הדיינים, נראה לי דמן הדין היה להם לפטור שמעון בלא שבועה, מאחר שאמר [ראובן] שסבור כן, ולא ראה. דהוה ליה טענת שמא, ואין נשבעין בטענת שמא [שבועות מ' ע"ב], אלא היכא דהתובע טוען טענת ברי, כגון מנה לי בידך, או עבדי גנבת, רק אותן שמנו חכמים שנשבעין שלא בטענה [שם מ"ה ע"א]. ולפי מה שנתברר לכם מפי ראובן לא מיחייב שמעון בשביל זה, כי מיד כשהגביהה זוגתו החפצים אדעתה לגונבן, קנאתן אפילו ברשות בעלים, כדאיתא במרובה [ב"ק ע"ט ע"א], הגביהן או שהוציאן מרשות בעלים מתחייב. וכן הגונב כיס בשבת והוציאו חייב [כתובות ל"א ע"א], וכן הגונב חלבו של חבירו ואכלו שחייב [שם ל' ע"ב]. ומאחר שהוא חייב משום גניבה, תו לא מיחייב שמעון במה שסייע לאחותו. אע"ג דאמרינן פ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"א ע"ב] אמר ר' חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה, הני מילי התם דגם השיני גזלן מבית הבעלים, הלכך תרוייהו גזלנים וגבי מהי מנייהו דבעי. אבל הכא שלא בא לגזול ולגנוב, אלא לסייע לאחותו, והיא כבר קנאתם בהגבהה, לא מיחייב, דגנב אין כאן שלא נתכוון לקנותו בהגבהתו.
ואין לחייבו מטעם הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו, כאילו הכשרתי כל נזקו [שם ט' ע"ב]. ומקשה בגמרא [שם י' ע"א] והאיכא מרבה בחבילות, וקאמר היכי דמי, אילימא דבלאו איהו לא הוה אזלא, פשיטא. אלא דבלאו איהו אזלא, מאי קא עביד. ובנדון זה תרצה לומר אם לא סייע לאחותו, לא הייתה יכולה להוציאו עד שיוודע לבעל. נמצא שעל ידו בא לו כל ההיזק, והוי כמו בלא איהו לא אזל. מטעם זה אין לחייבו. חדא דלא ברי היזיקא. אילמלא לא היה יכול הבעל להציל, מספיק' לא מפקינן ממונא [ב"מ ל"ז ע"א]. דילמא אמרינן כיון שהשליכתו לחצר אחרת הייתה יכולה לטלטלו למקום אחר. הילכך לא מחייבינן ליה מספיקא.
ואף לדברי המפרש ואלא דבלאו איהו קא אזלא מאי קעביד, פי' מאי קא עביד טפי מאינך, וישלם חלקו, ואין לומר בנדון זה יתחייבו הוא ואחותו, דלא דמי, דהתם על ידי שהוסיף על אש חבירו נתגברה האש והלך ועשה היזק, וקודם מעשה שלו עדיין לא נעשה שום היזק בממון חבירו, אלא ע"י שניהם נעשה ההיזק, הילכך מיחייבי תרוייהו. אבל הכא שגנבתם כבר, לא מחייב בסיוע שסייע לאחר כן. והוה ליה כמו חופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר, דאחרון פטור לכולי עלמא כיון שיש במעשה ראשון כדי להמית
